אני לא יודע מה אמא שלי הרגישה כשהייתה בחודש השלישי להריונה ופרצה מלחמת יום הכיפורים. אני רק יכול לתאר את הקונפליקט בין תחושת חורבן הבית לאופטימיות של חיים חדשים. ואולי בכלל לא היה לה זמן לחשוב על זה מכיוון שהיא הייתה צריכה לטפל באחי בן השלוש.
הזיכרון הראשון שלי הוא יום הולדת שלוש אי שם בסיני. ואני חושב איך ההורים שלי לקחו אותי למקום כל כך טראומטי לחופשה. 36 שנים אחר כך טיילתי בגולן, עליתי על הר בנטל ועדיין למרות היופי המדהים של האיזור יש תחושה של מקום מקולל. מקום עקוב מדם.
אבל בתור ילד לא הרגשתי את הטרואמה של המדינה. טראומה שארבעים שנה עדיין לא נרפאה ועדיין משפיעה על תהליכים במדינה מבלי שאנשים שמים לב. אבל מבחינתי שנות הילדות שנים מעטות אחרי המלחמה היו מאושרות. אף אחד לא דיבר על מה שקרה שם אבל ידענו שמשהו לא טוב. רק היינו מקללים הלוואי שתמות בקבר של נאצר ודי.
למה אני מספר על שנות השבעים בבלוג על ליברפול? התשובה די ברורה. 90% מאוהדי הקבוצה בארץ הקודש נולדו אי שם בשנות השבעים או מוקדם יותר. אין הרבה דם חדש של אוהדים. יש בנים של אוהדים שבאמת לא הייתה להם ברירה: או להמשיך את המסורת המשפחתית או לוותר על הקשר עם אבא.
אבל הקבוצה של שני העשורים האחרונים לא סיפקה סיבה אמיתית לילדים להתחיל לאהוד אותה ללא השפעה חיצונית.
גדלתי במקום רווי מלחמות שכל פעם צרה חדשה נפלה עלינו. מפיגוע משגב עם, דרך מלחמת לבנון ועד האינטיפאדה. זיכרונות עם המון כאב. אני זוכר את הרשימה האין סופית שהייתה פותחת כל מהדורה של החדשות (ערוץ 1 כמובן). רשימה של חללים למה שכינו אז מבצע שלום הגליל.
אז כדורגל היה מפלט. כל חיי נסבו סביב הפועל ראשון ולדמיין שאני חבר של סיוון. אבל אז ראיתי משהו מופלא. קבוצה אדומה ששיחקה כדורגל מהפנט. זה בכלל לא היה דומה למה שעד אז ראיתי בישראל. גם היו לשחקנים שמות מוזרים והם נראו כאילו מכוכב אחר. עד היום אני לא בטוח במאה אחוז שבאמת היה שחקן כזה איאן ראש. הרי לא יכול להיות שהאיש שנראה כמו פקיד ביטוח לא מוצלח במיוחד היה אימת אירופה והכוכב של שנות השמונים. ופיטר בירדסלי? האיש עם האף המחודד שנבחר ברוב קולות לשחקן המכוער בתולדות הכדורגל האנגלי. אבל איזה שחקן! והיה אחד שבלחישות בשכונה קראנו לו הסקוטי והדברים שהוא עשה עם הכדור גרמו לי להישבע אמונים לקבוצה לנצח. ועוד אחד שבלי הרבה פוליטקלי קורקט קראנו לו הכושי ולא הבנו למה נבחרת אנגליה לא משתמשת בו יותר כי כל פעם שהוא היה במגרש זה היה מסתיים בהרבה גולים. לא הבנו בגזענות.
התחושה שזכיתי לראות את הקבוצה הכי גדולה אי פעם משחקת גורמת לי תחושה של סיפוק אדיר. אני יכול לחיות עוד 80 שנה ולא לראות אליפות וזה לא יזיז לי כי ראיתי את המקור. נכון שמאז קמו קבוצות גדולות. ויש כאלו שיגידו שברצלונה היא הקבוצה הטובה אי פעם. עלי זה לא עובד. כשראיתי את ליברפול בתור ילד ראיתי קסם. הייתי מהופנט. לא יכלתי להוריד את העיניים מהמגרש. לא ידעתי מי זה שאנקלי ולא ידעתי מי זה פייזלי. לא הכרתי את השיר המפורסם. בקושי ידעתי איפה ליברפול על המפה. אבל דבר אחד אני יודע כזה כדורגל קסום מעולם לא ראיתי.
והכדורגל הזה עזר לי לברוח מפה בדימיון. לדמיין שהנה עוד רגע אני עולה למגרש באנפילד בדקה התשעים מקבל מסירה מדגליש וכובש שער ניצחון. כל לילה הייתי נרדם עם החלום הזה. ולפעמים אני עדיין.
ליברפול גם לימדה אותי שיעור חשוב על החיים. אחד הרגעים המרגשים בחיי היה שליברפול הפסידו את האליפות בדקה ה 94 לאיזה קבוצה ממש לא חשובה. אני עדיין נרגש מהתגובה של האוהדים שעמדו ושרו את השיר המפורסם. באמת לא ציפיתי לכזאת תגובה וביום הזה ידעתי שאני שייך אליהם לנצח.
האתר עובד לדה באזר לידיים המדהימות של בני תבורי ואני באמת מרגיש כמו שחקן מחליף. החלפתי את עמיחי המופלא רק כדי שהאתר ימשיך לתפקד ולמרות חוסר זמן משווע וחוסר בקבוצה איכותית לכתוב עליה נהניתי מכל רגע.
